חלוקת רכוש

פירוק שיתוף
העיקרון שנקבע בפסיקת בית המשפט הוא שכל רכוש מכל סוג אשר נצבר במהלך חיי הנישואין שייך לשני הצדדים בלא חשיבות על שם מי הוא רשום.
דירת המגורים של בני זוג היא בדרך כלל הנכס העיקרי של התא המשפחתי. כאשר אין הסכם מגיש צד מעוניין תביעה לפירוק שיתוף, כלומר תביעה למכירת הנכס וחלוקת התמורה בין בני הזוג.
כל אדם שהינו בעלים של מקרקעין בשותפות עם אחר, יכול ורשאי בכל עת, לפנות לבית המשפט ולדרוש את מכירתו של הנכס. הסייג לכך, הוא החובה להבטיח את מדור הילדים. לבית המשפט סמכות לקבוע כי חלק ממחיר הדירה יישמר בנאמנות אצל צד שלישי על מנת להבטיח את מדורם של הילדים, או לדחות את המכירה למשך מספר שנים בהתקיים תנאים מסויימים אולם בית משפט אינו יכול למנוע מימוש הרכוש.
בית המשפט יורה על איזון כלל הרכוש, ויתחשב ברכוש המשותף האחר. נקח דוגמא פשוטה: לבני זוג דירת מגורים ששווה 150,000$. הגבר מעוניין להתגרש והגיש תביעה לפירוק שיתוף בדירה. הוא עומד בפני פרישה ויקבל פיצויי פרישה, בסכום של 600,000 ₪. יציעו לבני הזוג לאזן את הרכוש המשותף, כך שהאישה תישאר עם כל הדירה ואילו הבעל ישאר עם כל הזכויות שלו – וכך ייעשה איזון כולל בלא צורך במכירת הדירה.
מדור ספיציפי
מדור ספציפי הינו סעד לאשה בלבד, ורק בית הדין הרבני יכול לתיתו. אשה המקדימה את בעלה ומגישה תביעה למדור ספציפי בבית הדין הרבני לפני שבעלה הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה יכולה למנוע מכירת הבית. סעד זה ניתן לאשה כאשר הבעל עזב את הבית בלא סיבה מוצדקת או למען אשה אחרת, או כאשר תביעת הגירושין של הבעל נמצאה כבלתי מוצדקת ונדחתה. חסרונה היחידי הוא כי האשה אינה יכולה לתבוע בו זמנית מזונות בבית המשפט וקבלת מדור ספציפי בבית הדין.
חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון
שיטת חלוקת הרכוש תלויה במועד נישואי בני הזוג. אם נישאו לפני ה- 1.1.1974 (מועד כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון) חלה על בני הזוג הלכת השיתוף, הקובעת כי כל מה שנרכש במהלך הנישואין ללא קשר לרישום שייך לשני בני הזוג עקב המאמץ המשותף.
מדובר בשיתוף קנייני מיידי. לבן הזוג קמה במהלך הנישואין זכות קניינית בנכס עצמו, ולכן הוא יכול לדרוש את חלקו בכל עת. חזקת השיתוף חלה על כל זכות לרבות נכסים עסקיים. אם נישאו לאחר 1.1.74, חל חוק יחסי ממון לפיו חל איזון משאבים דחוי, דהיינו, רק במקרה של פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות, קמה הזכות של בן הזוג לחלקו ברכוש המשותף. כל הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין מתחלק בין בני הזוג בחלקים שווים. כל רכוש שמקורו לפני הנישואין, גימלה המשתלמת כתוצאה מנזק גוף ורכוש שהתקבל במתנה או בירושה, שייך לבן הזוג אשר הביאו, או קיבל אותו, אלא אם הוסכם אחרת.
כאמור בהתאם לחוק יחסי ממון, הבעלות על הרכוש בטרם הנישואין – לבן הזוג שהביאו. אולם, מסתמן שינוי בכלל זה. בתחילה, התבטא השינוי בהשבחה של אותו נכס. למשל, שיפוץ בכספים משותפים, או משכנתא מכספים משותפים. בתי המשפט קבעו שיש לפצות את בן הזוג בכל הכספים שתרם להשבחה או מימון הנכס, ואפילו, במקרי השתתפות מהותית, שמדובר בנכס משותף. לאחרונה במספר פסקי דין החילו את חזקת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון קרי, בית המשפט לומד על כוונת שיתוף בנכסים שהוצאו מאיזון המשאבים (שנרכשו לפני הנישואין), באמצעות הבאת ראיות שכוונת הצדדים הייתה לראותו כנכס משותף. נכון ליום זה ההלכה המקובלת היא כי חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון אינם חלים במקביל, כלומר אין להוכיח כוונת שיתוף, בנכסים שהוצאו מאיזון המשאבים בחוק.
רישום הרכוש על שם אחד מבני הזוג
אין בעובדה שכל הרכוש רשום על שם אחד מבני הזוג בכדי לשלול את בעלות בן הזוג השני במחצית מאותו רכוש. יחד עם זאת, בן הזוג שהרכוש לא רשום על שמו חייב לבקש סעדים זמניים בדמות עיקולים, שכן היכולת של בן הזוג הרשום כבעלים למכור את הרכוש בלא ידיעת בן הזוג, גדולה.
קופות גמל, קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים, מוניטין וכיו”ב. שווי נכסים אלו מחולק בין שני בני הזוג, ללא הבחנה בין מי שצבר אותן בפועל לבין מי שתרם תרומתו בדרך אחרת לחיי המשפחה.
כושר השתכרות עתידי, ההון האנושי, אינו נחשב כנכס משותף הניתן לחלוקה. בעל מקצוע חופשי, הגם שלמד במהלך הנישואין, נכון להיום, אינו חייב לחלוק עם בן זוגו את כושר השתכרותו בעתיד. קיימת ביקורת על הלכה זו, לפיה יש לחתור לחלוקה שוויונית, לרבות ההון האנושי.
יש לזכור כי הרכוש היחיד המתחלק הוא הרכוש הידוע. העסקת חוקר לצורך חקירה כלכלית בכל מקרה של חשד מומלצת. גם דרישה כי בן הזוג יפרט בתצהיר את כל הרכוש שבידו, וכי התצהיר יהיה חלק מהסכם הגירושין יקנה את הזכות לתבוע מחצית מכל רכוש שיתגלה בעתיד, ואינו מצויין בתצהיר.
חובות
חובות שנבעו ממהלך החיים המשותפים, או מרכישת נכס משותף וקשורים לנכס המשותף, הם משותפים. אם אחד מבני הזוג חייב סכום מסוים לצד שלישי, הרי שבני הזוג נושאים בחוב זה בחלקים שווים במערכת היחסים הפנימית שבינהם, מבלי שהדבר יקנה לצד השלישי זכות תביעה כנגד בן הזוג השני. למשל, אם הבעל נטל הלוואה מבנק, הבנק לא יוכל לתבוע את האישה, שכן חזקת השיתוף חלה רק במישור הפנימי בין בני הזוג, ולא נועדה להקנות זכות לנושה חיצוני. חוב שאינו משותף הוא חוב שנוצר לאחר הפירוד בין בני הזוג, או מהטעם שבן הזוג לא היה צד ליצירת החוב (כגון: העלמת מס).

Comments are closed.