משמורת ילדים והסדרי ראיה

המונח משמורת או חזקה מתייחס לאחריות יומיומית לגידולו ולהתפתחותו הנפשית והגופנית של ילד, להתוויית דרך חינוכו, ולדאגה לעתידו. עקרון “טובת הילד” הוא השיקול המרכזי בקביעה מי מבני הזוג יחזיק בילדים. משמעותו של עיקרון זה היא שמירה על בריאותו הגופנית, הנפשית, וסיפוק צרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד. סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב – 1962, מציב הנחה מקדמית לפיה ייטב לילד/ה להיות בחזקת אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש. בגיל זה זקוקים הילדים לטיפול ולהשגחה צמודים ועל כן מקומם הטבעי הוא אצל האם. כיום יותר מאשר בעבר נתקלים אנו באבות אשר מגדלים את ילדיהם למופת, בעוד האם ויתרה עליהם כדי לפתוח בחיים חדשים, או שניתן פסק דין המעדיף את משמורתם אצל האב בשל הימצאותו ראוי יותר לכך. עדיין המקרים אינם רבים. במקרה בו בית המשפט אינו יכול להכריע בין שני הורים, עוברים ההורים מבחני מסוגלות הורית, ובאמצעות מבדקים נקבע מיהו ההורה המשמורן הראוי יותר. כאשר סוטים מהעקרון שעל הילד להיות במשמורת אמו נובע הדבר ממצב בו טובת הילד מחייבת זאת. התחשבות ברצון הילד יכולה לבוא בין השיקולים שבית המשפט ישקול בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן אולם התחשבות בדעתו תעשה לגבי ילד בגילאים 13-14 ואילך. בגיל נמוך יותר ניתן משקל כמעט אפסי לרצונו של הילד. מדובר בשיחה בלתי פורמלית, המתרחשת בלשכתו של השופט, לעיתים קרובות ללא נוכחות ההורים. בשיחה, בוחן השופט את רצון הילד, מהי מידת השכנוע שלו, והאם הופעלה על הילד השפעה לא הוגנת, אשר הובילה אותו לרצון האמור. המשקל שייחס השופט לרצון הילד יהיה שונה אם לילד יש העדפה “סתם” לאחד ההורים, לעומת מצב שלילד יש התנגדות נחרצת, המחייבת שבירת רצונו, כדי שיישאר אצל ההורה, שאין הוא רוצה להיות במחיצתו. בין היתר, ילקח בחשבון גיל הילד, כושר האבחנה והשיפוט שלו, נסיבות אובייקטיביות אחרות, ומידת ההשפעה החיצונית המופעלת עליו. ככל שהילד מבוגר יותר, כך גוברת הנטייה לתת משקל לרצונו. התעלמות מרצונו או דעתו מוצדקת בעיקר כאשר הילד רוצה בדבר שהוא על פניו לרעתו, או כשיש בסיס להניח שדבריו אינם משקפים את רצונו האמיתי. הסכמים בין הורים בנוגע להחזקת הילדים (משמורת) נושא משמורת הילדים לעולם אינו נושא סגור, ופסק דין לעולם אינו סופי, וניתן לפתוח אותו מחדש בכל עת, עם היווצר שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחדש של טובת הילד. הסכמים בין הורים בנוגע לסדרי ראיית הילדים ובמיוחד בנוגע למשמורתם אינם מחייבים את הילדים, ובית המשפט יכול לבחון ולבדוק באמצעות אנשי מקצוע ומומחים האם ההסכם שעשו ההורים הינו לטובת הילדים. משמורת משותפת בארץ לא מקובל הסדר של משמורת משותפת, במרבית המקרים תקבל האם את המשמורת אלא אם נמצאה לא ראויה מחמת מחלת נפש או במקרה בו אבחון פסיכודיאגנוסטי קבע כי האב הינו הורה משמורן טוב יותר. הסדרי ראיה להורה השני שאינו ההורה המשמורן, הזכות לבקר את הילדים ולפגשם. אופן סדרי הראייה יכול להיקבע על ידי הצדדים עצמם או על ידי בית המשפט או בית הדין, אם הצדדים אינם מסוגלים להגיע להבנה בנושא זה ביניהם. מקובל מאוד שעובדת סוציאלית נכנסת לתמונה כאשר יש ויכוח על משמורת או על סדרי ראייה, והמפגשים נקבעים בהתאם להמלצותיה המוגשות בתסקיר סעד. במקרים מסויימים מבקש בית המשפט ביוזמתו, או על פי בקשת אחד הצדדים, חוות דעת של פסיכולוג מומחה גם לנושא המפגשים. הסדרי הראיה המקובלים הם ביקור עד שני ביקורים באמצע השבוע – בשעות אחר הצהרים, בימים ובשעות קבועות, ובתנאי שהילד נלקח מהבית ומוחזר לבית לא יאוחר משעה 21:00, אם למחרת על הילד ללכת לבית הספר. שבתות – אחת לשבועיים. בדרך כלל הילד נלקח טרם כניסת השבת ומוחזר במוצאי שבת. חגים – נהוג לחלק את החגים בצורה מחזורית, כך שבמחזור של שנתיים יבלה הילד כל חג עם אחד מהוריו. חו”ל – רצוי להסדיר כי הוצאת ילד לחו”ל תהא טעונה הסכמה מראש ובכתב של ההורה השני. הזוגות המחמירים דורשים ערבויות להשבת הילדים לארץ, ואף מוציאים, בהסכמה, צו עיכוב יציאה מן הארץ לילדים, על מנת למנוע הברחתם לחו”ל. אין קביעה שיפוטית חד משמעית, לגבי לינה אצל ההורה שאינו משמורן, כאשר מדובר בילד בגיל צעיר מאד. ישנם שופטים הסבורים שמגיל חצי שנה עד שנה יכול ילד לבלות לילה בבית ההורה השני, וישנם שופטים הסבורים כי ילד יכול לבלות עם ההורה האחר ששי שבת רצוף, כולל לינה, רק בהגיעו גיל שנתיים או שלוש. גם הפסיכולוגים העוסקים בנושא חלוקים ביניהם בסוגיה זו וכל מקרה הוא לגופו. על פי הפסיקה חשוב מאד שילד יהיה בקשר עם שני הוריו ויש משמעות רבה לסדרי ראייה קבועים, רצופים ומסודרים בין הילד לבין ההורה שאינו משמורן.

Comments are closed.